איך איבדנו אותך ככה שני? בחלומותיי הגרועים ביותר מעולם לא חשבתי שזה הולך לכיוון הזה, שככה זה יגמר. שככה אצטרך להיפרד ממך כל כך מוקדם. ולי יש עוד חיים שלמים להעביר עד שאראה אותך. ושום דבר כבר לא שלם יותר. הכל עם תחושה עצומה של חסר. גם כשאני צוחקת וגם כשאני מדברת וגם כשאני ישנה, הכל הכל צבוע ב"אין" שלך. וזה לא יוצא לי מהראש לשנייה. ואני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת איך אפשר לחיות ככה לאורך זמן?

תראה את אמא שלנו, שגם איבדה אח, איך היא ישבה לפני כמה ימים איתי ועם מיטל וביד שלה התמונה של אח שלה ז"ל והיא פתאום מספרת עליו קצת יותר ועדיין בוכה... 25 שנה אחרי ועדיין לא נראה שכואב לה פחות. ולך אין ילדים כמו שהיו לו. ואם לא אדבר עליך ואספר עליך איך בכלל ידעו שהיית? איך בכלל ידעו שחלק ממני, ממי שאני היום, זה אתה?

שני, אח שלי יקר, כמה אהבה הייתה לך להעניק ולא נתנו לך. היה לך אופי נדיר כל כך ומיוחד. נראית לי כל כך חזק כל הזמן. כמה ביטחון הענקת לי ואני לא הצלחתי לעשות את אותו הדבר עבורך. לא הצלחתי להגיע אליך שני. ועכשיו אתה רחוק ממני יותר מאי פעם. איך ירדת מהאוטו במוצאי שבת האחרון ואני ביקשתי ממך שתבוא אליי לת"א השבוע ונצא ביחד ויהיה כיף ואתה רק הסתכלת עליי בעיניים עצובות כל כך ואמרת לי "בהזדמנות"...

אז ההזדמנות לא באה שני. ואני הרגשתי את העננה הכבדה שהייתה מעלינו, הרגשתי אבל לא ידעתי לקרוא לה במילים. לא יכולתי להתמודד עם המחשבה שאתה מסוגל לעשות את זה, אתה עם הביטחון שלך והאומץ שהיה לך והאופי ההחלטי שלך. לא האמנתי. סמכתי עליך כל כך שתמצא את הדרך הנכונה.

ועכשיו אני זו שצריכה למצוא את הדרך הנכונה שני, למצוא את הדרך לחיות בלעדיך אבל מבלי לאבד אותך... אני אוהבת אותך כל כך כל כך אח שלי. הגעגועים ממך לא מרפים.

תמיד לצידך, רחלי.

חזרנו עכשיו, מיטל ואני, מבית העלמין. פעם ראשונה שהיינו שם לבד איתך, בלי ההורים.
ומיטל אמרה שצריך להתרגל. ואני לא יודעת איך אפשר בכלל להתרגל לדבר כזה...

אז עמדנו כל אחת לבד ליד המציבה שנוכל להגיד משהו. בהתחלה לא הבנתי מה אני יכולה להגיד. אחר כך משום מה כל מה שעבר לי בראש ליד המציבה שלך היה המילה "סליחה". סליחה שני, שלא הייתי מספיק קשובה. סליחה שלא הייתי מספיק ערנית. סליחה שלא ידעתי איך לעזור לך. סליחה שהרגשתי מרוחקת ממך בחודשים האחרונים של חייך. סליחה. אתה יודע כמה רציתי לעשות הכל למענך. אבל הייתי אופטימית כל הזמן, האמנתי שהכל יהיה בסדר איתך כי אתה כזה חזק וכזה חכם ואתה בטוח תדע מה לעשות... 

ועכשיו עמדנו שם מיטל ואני ליד המציבה שלך. וזה היה נראה לי פתאום - בצורה מוזרה ביותר - כמו קודם, אני ואז אתה ואז מיטל שעמדה לידי... ושוב מילאת את המקום החסר הזה ביני לבינה, ביני לבין מיטל אחותנו הקטנה שפתאום נראית לי כבר כל כך גדולה... והיא רצתה לשבת לידך וש"נחפור" לך כמו פעם שתינו עד שתגיד לנו "אווווווווף שיגעתם אותי", אבל אתה כבר לא תגיד לנו יותר כלום. ואני רק יכולתי להצטער כשהיינו שם על זה שתמיד הייתם, אתה ומיטל, קצת יותר רוחניים ממני...

אח שלי, איך כל המצבות שלידך כאלו מפוארות ורק שלך כזו צנועה, בדיוק כמוך. ויש לידך שם אשה שהייתה סבתא רבה ואני כל פעם שאני שם שואלת את עצמי מה אתה עושה לידה, אתה שאומנם הרגשת כמו בן שמונים כמו שהיית אומר, אבל חיית בעצם רק כ"ו שנים... אז מה אתה בכלל עושה לידה? ואז הלכנו לראות את הקברים של סבא וסבתא ואני נזכרתי איך שבוע לפני המקרה אמרתי לאודי שבחיים לא הייתי בבית העלמין. אפילו לא אצל סבא וסבתא שלי. ומי חשב שהפעם הראשונה שאני אלך אליהם תהיה כשאני אלך לבקר אותך...  

אח שלי יקר, חודשיים עברו בלעדיך.
אבל לנצח תשאר אחי.

אוהבת ומתגעגעת,

רחלי.

אני קוראת מדי פעם את התגובות באתר,אני ממש מתרגשת ומתפעלת מהנכונות של המשפחה והחברים לפתוח את האתר לרשות הרבים ולהחשפ...מתפעלת יותר משני זצ"ל!!!!
אני ממש רוצה לכתוב,מנסה לחפש מילים מדויקות למה שאני מרגישה אבל ממש קשה לי לבטא עצמי..{אני בטוחה שהרבה קוראים ונכנסים לאתר אבל כמוני לא ממש מוצאים את המילים הנכונות ולכן לא מגיבים!!}
אני לא יודעת למה,אבל זה ישמע מוזר..בתקופה האחרונה ,כל שיחה שלי ושל ג'יסי מתחילה בשי ונגמרת בשי..
אני קצת מצטערת שלא הכרתי את שני ..אני מבינה מהתגובות שכתובות באתר וגם מגיסי שממש אבל ממש פיספסתי הזדמנות להכיר בן אדם מדהים,יותר מדויק להגיד אישיות,שגרמה רק טוב לכל הסובבים אותה.{למרות שזה ישמע קלישאה זוהי האמת היחידה!}
אני לפעמים תוהה מדוע ,או איפה הייתי בתקופה שג'יסי הכירה אותו??קצת מוזרות לי המחשבות..ואולי סתם נראה ממש מוזר{ואני מזכירה את המילה מוזר-כי מוזר לי ל"הרגיש" כ"כ מחוברת וכ"כ שייכת לבנ"א שלא הכרתי...}לכתוב דברים ולהרגיש שכ"כ חבל שפספסתי את הרכבת עליה עלה שי..
לכל האנשים,שכותבים על חיהם בלי שני...זה ישמע אכזרי..אבל אני חושבת שאתם יכולים לחייך חיוך ענקי שזכיתם להיות במחיצת שני!!!ואני....רק יכולה להגיד שממש חבל לי שפספסתי...אבל יש בי ולו מעט שמחה..שאם בחיוו הכרתי טיפה מסיפורים..עכשיו במותו אני יכולה להגיד שהוא השאיר רק טוב לעולם ולכל הסובבים אותו!!
שנזכה להכיר בטוב שיש לנו,בזכות שני שידע להכיר בטוב ולא להתלוננן{אני כבר הבטחתי שבע"ה אשתדל להפסיק להתלונן,אבל ממש קשה לי ואני עושה השתדלות ולעיתים נמנעת..אבל דואגת לספר שהבטחתי לא להתלונן כי היה פעם מישהו כ"כ צדיק שחלה כ"כ ואף פעם לא התלוננן..והנה אני בנ"א בריא אז על מה,על מה להתלונן??,מקווה שאמשיך להשתדל להפסיק להתלוננן ולהודות לטוב שיש בעולם}
שיהיה סוף שבוע טוב..ובטח בע"ה כשיבוא המשיח..אני עוד יכיר את שני...

אני נזכרת ביום רביעי אחד שקיבלתי טלפון ממך אחרי מלא חדשים שבהם לא דיברנו.
לא דיברנו כל כך הרבה זמן שהיית צריך לתת לי רמזים. כן זכרתי מי אתה אבל לא קישרתי בינך ובין שיחה בישראל. תמיד דיברנו רק באמריקה...
ביקשת שאבוא שבת למשפחה שלך ולי זה היה נראה כמו הדבר הכי מוזר בעולם. לא דיברנו אולי חצי שנה ועוד לבוא שבת?!
אבל אז אמרת "אני צריך שתבואי" לא הבנתי מה דחוף פתאום ומה פתאום אתה לא בדרום אמריקה, ומה מכל העולם אתה צריך אותי... הססתי מאד אבל לא הייתי רגועה מה"אני צריך" שלך. אז הגעתי...
חיכיתי לך בתחנת אוטובוס מלא זמן ואתה הגעת מהעבודה ואני לא אשכח את התמונה הזאת. אני זוכרת אותך מגיע מולי בהליכה של קזבלן חיוך עד השמיים ובטחון שכ"כ אופייני לך.
אין לי מילים לתאר את האושר שלך כשראית אותי כל הדרך לבית חזרת ואמרת שאתה כ"כ שמח שבאתי וכו...היה לך על היד את הצמיד הצהוב ההוא שכולם הלכו איתו ובדיעבד היית מדבר על זה שהלכת עם צמיד שנועד להילחם בסוג סרטן שאותו היה לך ובכלל לא ידעת.
רצית שאספר לך מה קרה איתי כל הזמן הזה והיה לי המון מה לחדש ואתה סיפרת לי על דרום אמריקה על כל הדברים השמחים (והעצובים) שקרו לך שם.
אבל שי, לא נראית טוב בכלל. אמרתי לך את זה ולא היה לך מה להגיד חוץ מלהסכים ואמרת שרחלי אחותך אמרה לך ללכת לבדיקות. נשמת בכבדות היית חלש גופנית והכל היה לך כ"כ קשה והמצב רוח במיוחד השתנה. בין ארוחה לארוחה עם המשפחה דיברנו ודיברנו ודיברנו, יצאנו לסיבוב בערב והשבת די צלעה כי היית שי שלא הכרתי והייתי צריכה להכיר מחדש.
כשלקחת אותי לרכבת חיכית לי בחניה שאראה אותך דרך החלון ולאחר כמה דקות שלחת לי הודעה שאתה שמח שבאתי... כל פעם שלקחת אותי לתחנה עשית את זה.
אמרת שבטח כבר לא ארצה איתך קשר אבל הבהרתי לך שתמיד תוכל לדבר איתי. אני לא אוהבת סביבי עצב אבל הרגשתי לגביך משהו מעבר והרגשתי שלא סתם אמרת "אני צריך שתבואי" אז גם הבטחתי לא ללכת.

בהמשך אותו שבוע הלכת לבדיקה ואמרת לי שגילו צ'יסטה. ואני רק ברברתי כמה זה לא נורא וזה נתוח ממש פשוט. ורק למחרת גילית לי את האמת, רק אבא שלך ידע אז ואולי גם רחלי. לא רצית לספר למשפחה אבל לא היה לך איך לברוח מזה וסיפרת. אני זוכרת שסיפרת לי על אחד אחד שידע וכשאני קוראת באתר את מה שמיטל כותבת אני רואה את זה מהצד השני.
אמרת שיש לך סרטן ולרגע הלב שלי עמד במקום, הייתי צריכה לעקל, בכיתי אבל כ"כ ניסיתי שלא תראה השפעה עליי. היה חשוב שתבין שאני חזקה ומוכנה שתספר כל דבר ואני יכולה להיות ספוג, שק אגרוף, מה שתרצה. אתה פחדת מאוד ובכית וכ"כ רציתי להיות לידך באותם רגעים. למה שתבכה לבד? למה שתשב עם מחשבות של פחד לבד בדירה?
ניתקנו ומאותו רגע היה לי ברור שאני איתך באש ובמים. אתה לא תעבור את זה לבד, אני כאן לידך, רוצה או לא ותעשה עם זה מה שאתה רוצה.

וכך היה. לא נתתי שיעבור יום בלי שתדבר איתי וגם אתה מאוד התרגלת לרעיון. הכנתי לך בדיחות והייתי מתכננת דברים שישמחו אותך. שמעתי כל מה שתרצה להגיד, אבל דבר אחד לא הרשיתי, שתרחם על עצמך. והייתה לך נטיה כזאת.
כ"כ עבדתי על עצמי שכבר האמנתי בכל הלב, שזה רק נסיון מלמעלה ולך נשאר רק לעמוד בו.
הייתי מסבירה לך שוב ושוב ושוב "שי תבין, אתה לא חולה אתה בסך הכל מצונן, עוד מעט זה יעבור" ידעתי שאסור לך כל היום לחשוב על זה והייתי מפילה עליך בעיות שלי. אם זה בצבא, זוגיות או מה שלא יהיה חיפשתי במה להציק לך. וגם כבר הייתי רגילה לדבר איתך אז היה נראה לי מאד הגיוני לדבר דווקא איתך. לפעמים היה לך קשה היית מתעצבן ואומר "ג'סיקה, את לא מבינה שאני חולה?" והייתי מתקוממת "שוב אני אגיד לך, אתה רק מצונן ואתה לא יכול לעזור לי פעם אחת?" והיית עוזר...

מהר מאד נהיינו מאד תלויים אחד בשני היית צריך אותי מאד ועם כל הכבוד שלך שהפגנת לעולם איתי זה לא היה שייך . היית זכוכית וראיתי מבעד לכל התחפושות והמסכות שלך עד שלא התחבאת יותר. אמרת כל דבר שהרגשת, כל דבר שחשבת וכל דבר שפחדת ממנו.
לפעמים היה לנו מן קשר של סטירה מלטפת. היינו יכולים לריב מבלי להתחשב במחלות ובלי שום בושה להרים טלפון ולהתחנף. ואולי לא קוראים לזה להתחנף היינו מרימים טלפון וזהו. הייתי משגעת אותך בכל מיני רעיונות וסיפורים. פעם שכנעתי אותך לסוע ללונה פארק והגבת כאילו זה הרעיון הכי מפגר בעולם אבל בכל זאת השתכנעת (למרות שבסוף לא נסענו כי היה סגור).
לפעמים היית חייב לעצמך כל מיני התפרקויות ועל מי להתפרק אם לא עליי?...
היית מתווכח איתי על כלום ומנתק. אחרי אולי שעה מרים טלפון ואומר בטון מתנצל ומבוייש "מעכשיו אני קורא לך מצפי" ושאלתי למה "כי את עושה לי מצפון".
פעם אחרת כעסת עליי כי התקשרתי ופחדתי ממשהו לא מבוסס. ולא לקחת את זה ברצינות כי שנאת משהו לא הגיוני ולא מבוסס, אז התעצבנתי ואמרתי שאם אתה לא יכול להבין אותי אז אני לא מעוניינת לדבר. ניתקנו שנינו את השיחה ואני את הפלאפון. למחרת ראיתי שניסית להשיג אותי במכשיר השני ושלחת הודעות במשך היום ובסוף כמו ילדה קטנה התקשרתי לשמוע אותך מתנצל. ופעם התקשרתי אליך בוכה בגלל משהו שהיה כ"כ רחוק ממך אבל כל כך חשוב לי וכמעט שלא ראית צורך להגיב אבל למחרת בבוקר התקשרת לראות אם אני בסדר. ואני יודעת שאם היית קורא את זה עכשיו היית נזכר ומתגלגל מצחוק ממש כמוני כיזה היה כ"כ מטורף איך הכל העניינים התנהלו.
אבל היו זמנים של עצבות אצלך שאפילו אני לא יכולתי לעזור. זמנים כאלו התאפיינו בכך שהייתי מתקשרת והיית עונה שנינו שתקנו ושקט על הקו. לי היה חשוב להיות שם בשבילך ולך לפעמים היה עמוס מדי. כשהרגשתי שהכל כבר נהיה מובן מאליו ניסיתי לעשות הפסקה ולתת לך להיות קצת לבד. אבל כבר התרגלת אליי וכנראה אהבת את ההצקות שלי. אז המשכתי להציק. 

את הניתוח הראשון עברת כשאני בבית רק מחכה שיגמר ולשאול איך היה. התקשרתי ואחותך רחלי ענתה לא יכולת לדבר איתי אבל כשהיא שאלה אותך איך אתה מרגיש ענית "מעונן חלקית". הטיפולים היו קשים לך מאד יומיים שלוש אשפוז, התאוששות בבית ושוב ושוב אותו הסבב. השתדלת לשמור על הומור,היית אומר לי "הכרת את החברה היפנית שלי, כימו?" ולא הבנתי איפה הכרת יפנית אז אמרת "נו, כימוטרפיה".
 לא רצית שאבקר אותך בבית החולים אבל בכל זאת פעם אחת הגעתי עד לירושלים אבל אתה כבר הגעת לבית. למחרת כבר הגעתי לבית שמש. השתדלתי להגיע בכל פעם שמעבר לטלפונים היה לך צורך שישבו על ידך.
בשבת הראשונה שהגעתי למשפחה שלך, סיפרת לי שהיה מוזר לאבא שלך שהגיעה בחורה לבית, ועוד לישון. אז הסברת לו כל מה שהסברת לו. בשבת השניה בברכת הכהנים המפורסמת שלכם בשולחן השבת הוא ברך את כל האחים, ואז הסתכל עליי ואמר "גם לך מגיע" ושם את ידיו מעל ראשי וברך. זה היה אחד מהרגעים הכי מרגשים בחיים שלי. ראיתי בזה מאין הכרת תודה ממנו, ולמרות שאני לא צריכה תודות קיבלתי אותה באהבה.

ברוך השם עבר ה"צינון" והבראת מהמחלה.
במשך הזמן התחזקתי ונכנסתי למדרשה ואתה נרשמת לבר אילן אז מטבע הדברים לאט לאט התדירות של השיחות ירדה. הייתי כ"כ שמחה שנכנסת למסלול. נהנת ללמוד אהבת להתלונן על זה שאתה כל הזמן צריך ליישר עם כולם קו במתמטיקה, אהבת את זה שיש לקבוצה שלך פורום ונהנת לספר לי כל מיני דברים שכבר לא כללו אותי. זה שאתה יותר חכם ממני תמיד היה ברור. פעם רצית לבדוק אותי ואמרת "בואי נראה אם את יודעת, מה זה ציטופלסמה?" ובשיא הטבעיות יצא לי "ציטופלסמה, נשמע לי מוכר... זה הנוזל של התא לא?"
היית בשוק "מה? איך את יודעת?!" אז עניתי שלמדתי בכיתה ט' בביולוגיה. ואתה אמרת "זהו, השוק של החיים שלי זה שג'סיקה איבגי יודעת מה זה ציטופלסמה!" 
ואני רק שמחתי שעכשיו הילד שכ"כ דאגתי לו פורח. וקוויתי בשבילך רק טוב.
ואני עדיין מקווה...

תאמר לי איך לשרוד

בתוך כל האבל הזה

אני לא מכירה כאב כזה,

כל כך זר בגופי

תאמר לי בחיוך

"הכל בסדר ברוך ה`"

ואדע כי הכל היה חלום בלהות

אתה פה...

ספר מה עשית בזמן האחרון

האם ראית כמה אתה נאהב.

האם שמעת את אמא כשצעקה

או את אבא כשבכה.

זמזם לנו זמירות ותפילות,

דפוק על השולחן מרוב צחוק

תסביר לי מתמטיקה,

תתכנן לי עוד מסלול לדרום אמריקה

תאמר לי שוב "מיטל ילדה טובה"

חבק אותי חזק חזק כמו באותו יום

כשבכיתי על המחלה,

חיזקת אותי כל כך

והאמנתי...

הייתי רוצה לומר חזור

אך אני יודעת שזה לא יעזור

אם רק יכולתי לתת לך נשימה אחת משלי,

שני היקר שלי.

Pretty boy/ Jessica Akuka

Pretty boy do you remember

a long lost day you won't surrender


let in needle let pain out

deep in side you'd want to shout

Call me up and say come dear

and I'd say words you want to hear

I'd sit by you drink your tears

together fight your fearful fears

Madness, darkness, go away

every day lay back and pray

ask me to come soon again

and I'd just try to be a friend

Rimes they always come and go

but since you're gone they over flow

drown me in a big dark sea

take me in and cover me

I could write a million words

'bout how we were and tell the world

there was once a pretty boy

...we'll meat one day my pretty boy

היו לי הרבה רעיונות מה לכתוב.
רציתי לספר איך שהיינו לפעמים, או הרבה, כמו חתול ועכבר ואז ראיתי שמיטל כתבה את זה.
וחשבתי לכתוב שבזמן המחלה הרגשתי כמו אמא וגם את זה היא רשמה.
ורציתי לרשום שכל יום ראשון בבוקר בשיעור "הוראת התורה לגיל הרך" אני נזכרת ויודעת שבשיעור הזה בדיוק ביום הראשון שחזרתי ללימודים, קרה מה שקרה.
וכל שיעור באותו יום ראשון בבוקר אני חושבת על מה בדיוק למדנו? מה המרצה אמרה? האם זה היה בזמן שהקראתי מול הקבוצה את הכרטיסיה? וכו וכו וכו...
אבל אז רחלי כתבה על יום ראשון בוקר.
אבל בעצם מה הפלא? מי לא ירגיש ככה?
מי מהאנשים שמכיר אותך מסוגל לאהוב את יום ראשון בבוקר.
הייתי סופרת את השבועות. סופרת ימי ראשון בבוקר, סופרת את השיעורים "הוראת התורה לגיל הרך"
ואני לפחות שמחה שכבר התבלבלתי בספירה. לא שכחתי גם לא לרגע אבל לפחות אני לא בשיגעון של ההתחלה. לספור את השעות, ימים, מאז שגילו לי על המקרה.
הגעתי למסקנה שאני פשוט אוהבת אותך כמו האח הגדול שמעולם לא היה לי ובגלל זה אני רוצה לומר דברים שנמצאים בלב של אחיות שלך.
לעולם לא יכאב לי כמוהן אבל אולי כמעט...

אני שונאת את יום ראשון בבוקר... פעם דווקא אהבתי, היה כיף להתחיל שבוע חדש... ועכשיו אני מתעוררת מלאה בגעגועים עזים שאין לי מה לעשות איתם. אז אני מסתכלת בתמונות שלך, שוב פעם ושוב פעם מסתכלת וזה לא מספיק... 
אח שלי, אני חולמת עליך המון. כמעט כל לילה חולמת שאתה חי ואז אני מתעוררת לסיוט הזה שלא נגמר. ואני רק רוצה הפסקה. שיגידו לי שהכאב הזה יגמר מתישהו... 
אתמול נזכרתי איך היינו באים לבית שלנו כשהוא היה עוד הבית של סבא וסבתא והיינו מוצאים חמצוצים בין העשבים מאחורי הבית ומוצצים אותם ואחר כך נזכרתי איך מצאנו פעם צב בגינה ושמנו אותו בקופסת נעליים וחיכינו שהוא יצא (רק חבל שאני לא זוכרת מה קרה לצב...), נזכרתי איך בנית פעם בית על העץ ולא נתת לנו לעלות כי זה היה רק הבית שלך. וגם בנית פעם אוהל למטה וגם אוהל בבית עם כל המצעים של אמא... וכשאבא קנה לך את המחשב הראשון התחלנו ללכת ביחד לחוג מחשבים שהיו מעבירים בחנות. אותי זה היה משעמם אבל אתה היית באמת מקשיב ומתעניין. אני זוכרת שכשהיינו בתיכון, פעם אחרי בית ספר אמא הייתה באשקלון ואני אפיתי פיצה לצהריים, פעם ראשונה שאפיתי... והבצק אפילו לא תפח לי... אז קראת לפיצה "פיצה דיקט" אבל אכלת אותה בכל זאת ואמרת לי שהלמעלה שלה דווקא טעים...
לפני כמה חודשים אספת אותי מהרכבת, חזרתי מת"א אחרי שלושה שבועות שלא התראינו. ואתה התחלת לשאול אותי בדרך על ת"א כי רצית לדבר איתי קצת. אמרת שת"א זו בועה ואני לא זוכרת מה עוד, לא אהבת את ת"א... ואני כעסתי עליך אבל בעצם כאב לי, כי הרגשתי שת"א זה רק סמל ובעצם אנחנו לא מתחברים יותר כמו פעם, אתה ואני... ואחר כך כאב לי כל כך שרבנו, אף פעם לא יכולתי להישאר כועסת עליך יותר מדי זמן. אז ירדתי אליך למטה ואתה קראת באחד הספרים שלך אבל ראיתי שעצוב לך. אז ביקשתי סליחה ואמרתי לך שאני מצטערת ואתה אמרת שאתה לא מבין מה עשית. ואני אמרתי לך שלא עשית כלום שני, רק כואב לי שאין לנו כבר על מה לדבר. אז אתה שאלת אותי מה שלום החבר ושאלת אותי אם טוב לי איתו... איך ידעת תמיד לשאול מה שלומי אבל אני לא ראיתי עד הסוף מה שלומך...  איזה אדם מיוחד ומדהים היית שני. ואני לא מבינה איך נגזר עליי להמשיך לחיות את חיי בלעדיך...
אח שלי, אני שונאת את יום ראשון בבוקר. אני אשנא אותו כל חיי.
תמיד אחותך,
רחלי.