שני שבוע טוב...
בדיוק בתקופה הזאת לפני שלוש שנים התחלנו את "סיפור  המסע" שלנו. אני יודעת לפי הריח באויר. זה ריח של זמן מסויים בצבא של הזמן שבו התקשרת ועוד כל מיני זמנים של כל מיני דברים... אבל אתה נמצא בריח. כל עונה אני מריחה את העונה הזאת לפני שנה ושנתיים ושלוש... תלוי כמה העונה הייתה משמעותית.
לפני שבת עברתי על היומן תאריכים שלי מהתקופה שלך והמון זכרונות חזרו אליי. יש לי מן קטע שבו שאני רושמת כל מיני דברים לא חשובים בתאריכים שבהם הם קרו וחבל שדווקא בתקופה שלך לא רשמתי כל כך אבל מה שהיה רשום היה כל כך ממצה שהזכרונות כל כך חזקים כאילו שהם קרו לפני שבוע. קראתי והתגלגלתי מצחוק ואפילו עכשיו...
אז הנה קטעים מצוטטים של כמעט כל מה שקשור אליך:

15.9.04 "שי התקשר אליי בדיוק לפני כניסת החג"
זה היה לפני ראש השנה התקשרת מהטלפון הציבורי שליד הדירה ופתאום באמצע השיחה קיבלת מן סחרחורת כי היה נורא חם ומיהרת לנתק כי עוד היית צריך להתקשר למשפחה.

22.9.04 "התקשרתי לשי אבל דיברתי רק עם יוסי"
אבא שלי קנה לכם פלאפון לדירה ולשם התקשרתי.

27.9.04 "דיברתי סוף סוף עם שי"
אתה רואה? לא ויתרתי. אבל מאז לא דיברנו עד חצי שנה אחר כך.
סיפרתי לך על הדירה החדשה שלי מול ההורים של יוסי.

3.10.04 "שי ויוסי יורדים לדרום אמריקה"

18.10.04 "עוד שלושה חודשים שי אמור לחזור..."
             "הוא לא חוזר עוד שלושה חודשים לפי מה שנראה הוא נשאר עד אפריל כדי 
              לראות את הקרנבל של ברזיל"
אף פעם לא ידעת מתי תחזור.

 7.11.04 "מזל טוב לשי כהן"
התאריך שלך קצת קשה ואף פעם לא הצליח לשבת לי בראש אז לא אתפלא אם זהו לא התאריך הנכון.

3.3.05 "לא יאמן: שי כהן התקשר אליי. נקלעתי לדילמה אם לסוע אליו.
           דברי איתי: "לכי על זה" אז הלכתי"
תראה מה זה הכל משמיים! יומיים לפני כן נחתך קשר אבל הרגשתי שזה לא סגור ולא העזתי לבוא אבל קרה מה שקרה והחלטתי להגיע. לקח המון זמן עד ששיכנעת אותי. בערב חבר היה אצלך והתקשרתי להגיד שלא נראה לי שאבוא וכל השיחה התחילה מחדש. השבת הזאת עלתה לי באותו הקשר אבל בדיעבד הודתי לקב"ה שניתק אותי מזה לטובת מעלה של ידיד כל כך טוב כמוך. אם לא היה נחתך הקשר שלי יומיים לפני כן לא הייתי מגיעה וגם אם יכולתי יותר מאוחר מי יודע אם היית יכול לסמוך על מישהו שבא בדיעבד.
לכן אני תמיד אומרת שהכל משמיים.

4.03.05 "שבת אצל שי"
השבת הראשונה אצל המשפחה שלך. כולם היו חוץ ממיטל. אמא שלך קיבלה אותי הכי יפה שאפשר. וכל השבת היית בדיכאון. במקום אחר הייתי מחפשת איך לברוח אבל משום מה העצב שלך דיבר אליי. לא ידעתי שמשהו הולך להשתנות בחיים שלי.

5.3.05 "הוא מאד מדוכא ואני מתכוונת לעצוד לצידו"
יש צורך להוסיף?

17.3.05 "שי גילה את מה שהוא גילה (לא ליומן) ועבר היום ניתוח. אבל בנוסף התגלה 
           מה שהתגלה (שוב, לא ליומן)."
מדובר על הגידול שגילו הניתוח בא די מהר ובנוסף גילו את... אתה יודע.

20.3.05 "נסעתי לירושלים....."
באותו יום הגעתי לראות אותך בבית החולים אפילו שאמרת שאתה לא רוצה. לא ממש האמנתי וגם לא שינה לי אם אתה רוצה או לא.

22.3.05 "הוצאתי חוגר בר"ג..... ומשם נסעתי 'אפטר' לשי"
איבדתי את החוגר ויצאתי על חשבון יום בבסיס להוציא אחד חדש. עוד יום ארוך היה לפני והגעתי לעשות "ביקור חולים". סיפרת לי על הניתוח, על המשמעות שלו וסתם דיברנו ודיברנו ודיברנו...

29.3.05 "שי בא ליוסי. ואז בא לראות את ה"סוויטה" שלי"
יום לפני כן נפגשתם מלא חברים אצל חבר מחיפה. כשהתקשרתי כהרגלי, התעצבנת או מה שזה לא היה וסיימת את השיחה כשאתה אומר "נדבר כשנדבר" ורק אמרתי "טוב בי"י והרגשתי נורא מגעיל. למחרת שלחת לי "אני אצל יוסי" החלטתי להתעלם לכמה שניות אבל הבנתי שלא שייך כאן משחקי כבוד והגעתי ליוסי. ראיתי שככה אין מצב לשיחה בשקט והלכתי הביתה והתקשרתי להגיד לך לבוא. עזרתי לך למצוא תירוץ, אתה הרי צריך לראות את הדירה שלי. באת ואמרת שבאת לנצרת רק כדי לראות אותי. ישבנו ודיברנו עוד ובאיזשהו שלב הגענו לנושא הרגיש שלך.
היית בסך הכל שבועיים לאחר הניתוח והכל עוד היה נורא טרי. התחלת לאט לאט לדמוע כל כך בשקט. בכי אמיתי של כאב שיוצא לבד. חיבקתי אותך וקירבת את הפנים כמסכים לקבל נחמה. וככה בכית אולי עשרים דקות רצופות או יותר. אף אחד לא דיבר. מידי פעם ניגבתי לך את הפנים שהיו כל כך רטובות. אני יודעת שעבר המון זמן כי נגמר הדיסק.
הרגשתי כ"כ אמא. אחרי שנרגעת חזרת לבית של יוסי. ואני  רק הייתי כל כך שמח שיכולת להגיע לפרוק את הכאב וכל כך שמחתי שיכולתי להיות לצידך.

10.4.05 "שי מתאשפז"
אחד מהאישפוזים שלך.

16.4.05 ".... התקשרתי להתפרק על שי ועלינו אחד לשני על העצבים"
וכאן כבר התחילה תקופה קצת שונה כבר אני הייתי יותר צריכה שיחות. באותו יום קרה משהו לא נעים שנורא ביאס אותי ורציתי לספר לך על זה. וזה כל כך לא עניין אותך ובכלל לא הסתרת כמה שזה לא עניין אותך. ככה אתה שני, אמיתי עד הסוף לטוב ולרע.

 17.4.05 ".... ושי התקשר לראות אם אני בסדר מאתמול"
אח, אח  שני.. כל כך אופייני לך. בכל זאת ולמרות הכל כן אכפת לך וגם את זה לא התביישת להראות.

18.4.05 "ריב כסאח עם שי ובסוף השלמנו. תקציר: התעצבנתי עליו ואז הוא שלח לי 
              לפלאפון "נשבר לי מהריגשי לא נמאס לך" ועניתי "לא נמאס לי ונשבר לי
             ממך העיקר שתהיה לי בריא" ויותר מאוחר הוא התקשר להתווכח  ולהסביר             לי שאין לו כח לדבר עם אף אחד ושאני עדיין חשובה לו. יותר מאוחר                          שוב  השאיר לי הודעה קולית: "שתדעי לך שהתבאסתי שהתווכחנו מה שאמרת לי, מה  שאני אמרתי לך. לא יודע...לילה טוב."
כמו תמיד...כל כך אהבת להתווכח. לפעמים זה היה נראה שזה מחייה אותך אבל זה היה כל כך כיף. כי לריב איתך זה לא ממש ריב, תמיד ידעתי שעוד מעט יגיע ה"שולם". הריבים איתך היו לבביים. את ההודעה הקולית שמרתי והייתי שומעת אותה מידי פעם.

20.4.05 "שלחתי לשי שיחזור אליי בקשר לשאלה על זמני נסיעות באגד כי הוא לא
             ענה. אז הוא התקשר הרבה יותר מאוחר כדי לענות לי ומתעצבן על כך שאני
            לא שואלת למה הוא לא ענה. או.קיי. אז הוא לא אוהב צומי. וכשאני מוותרת  על  זה הוא לא מבין לאן זה נעלם. או.קי. ויותר מאוחר הוא מתקשר כדי להגיד לי שמהיום הוא קורא לי "גברת מצפון" בגלל שכל פעם יש לו רגשי אשם אחרי
            שיחות איתי. ושוב, או.קיי..."
גם זה היה כל כך אופייני לנו. הייתי מתרחקת כי ככה. בלי סיבה סתם כי אתה מעצבן אותי ואתה היית שואל לאן הלכתי וגם להיפך. הכל היה כזה מצחיק אתה בטח גם צוחק עכשיו.

6.6.05 "הזריקה האחרונה של שי (ברוך השם)"
וזהו, הסוף לסיוט הראשון.

16.08.05 "שי הזמין אותי להופעה בקיסריה..."
ראה ערך "קיסריה" :) סתם...




תמיד אמרתי לך לתעד את המחלה ביומן אבל לא רצית אז עשיתי אותו בשבילך. והכל היה כתוב שם. השינו הגופני, איך שנראת, מחשבות, רגשות...
בכותרת רשמתי "סרטן" באדום וכתבתי שמי היה מאמין ובלה בלה בלה... רציתי שלא תשכח את מה שעברת. אבל אתה אף פעם לא רצית לראות היומן.


פעם בעוד לילה משעמם ושכיח שלי לא ענית ולי היה משעמם ומפחיד אז החלטתי לרשום צוואה. והנה החלק ששייך לך:
"שי כהן- ידיד, חבר, אח ומשהו מאד מיוחד בחיים שלי, הקשר איתך היה מיוחד ביותר. היה לנו הכל מהכל. רבנו השלמנו, שנאנו חיבבנו, הערכנו זלזלנו אבל בסופו של יום הערכת אותי בדרך שבה אף אחד לא העריך. אולי בצדק אבל תדע לך שמה שעשיתי בשבילך היה כ"כ טבעי ולא הוציא ממני שום מאמץ הכל היה מתוך הלב ובלי שום אנוכיות...... אני שמחה שהכל הפך להיות כמו שהיה. למדתי שאפשר לאהוב ולהעריך מישהו ללא שום קשר לזגיות ובאמת רק בזכות היותו בן אדם נפלא כמו שאתה. אני מאחלת לך קודם כל שתלמד את ההבדל בין בלונדה לשטנית ובעיקר שתזכה לחיים בריאים ומאושרים................"
ובסוף התקשרת והפסקת אותי ועד היום לא המשכתי את הצוואה הזאת.

אני מקווה שאני לא מייגעת אותך עם המכתבים הארוכים שלי. אם הנשמות למעלה דומות למה שהם היו למטה אז אתה בטח רוצה להגיד לי שאני משגעת אותך אבל בעצם מתכוון להגיד שכיף לך ושאני ישגע אותך עוד ועוד ועוד.
אז עד לשיגעון הבא...

פעם אחת אחרי שחלית ניסיתי להראות לך שיכול היה להיות יותר גרוע אז אמרתי לך שאם הייתי צריכה לבחור חס וחלילה הייתי בוחרת במחלה ולא שתמות בצבא או בתאונה בדרום אמריקה. אמרת לי שאנחנו אבל לא בוחרים, אנחנו לא בוחרים איך למות או מה יקרה לנו. ואתה בסוף בחרת, כן בחרת איך למות. היית לוחם, ניצלת בתאונת דרכים בטיול, ניצלת כל כך הרבה פעמים אז אמרתי לך שאם זה הדבר הרע שהיינו צריכים לקבל זה עדיף כי יש לזה פתרון וזה סוג הסרטן הכי קל שיש ויש לזה טיפול ויש תקווה ויש אופטימיות. בדיוק כמו שאבא אמר לך באותו בוקר ביום ראשון הנורא. הוא ישב מולך בשולחן ואמר לך שצריך להמשיך קדימה שני, להמשיך ואף פעם לא להישבר. הוא רק לא ידע שאת כל הדברים האלה הוא בסוף יגיד לעצמו. היום הוא קורא לזה הצוואה שלך...

ואני גם מקבלת עליי עכשיו את הצוואה הזו שני. אני לא אבחר איך למות אבל אני כן אבחר איך לחיות. ואני חיה יום יום שעה שעה דקה דקה באמצעות הזכרונות שלך. ודמותך נמצאת מולי כל רגע. אתמול סיפרתי לאודי שפעם אמרתי לך שלדת צריך להיכנס לא מתוך מצוקה אלא מתוך יציבות נפשית ושמעתי אותך פתאום צוחק וחוזר אחריי "יציבות נפשית...", מחקה את הקול שלי כשאני מדברת "פסיכולוגית" ואז צחקתי בקול... ראית מה זה שני, הצחקת אותי שוב מבלי שהיית אפילו לידי... בטח אנשים יחשבו שהשתגעתי (:  ואתה מצחיק אותי לפעמים גם בחלומות. שלשום חלמתי עליך כמו שמיטל דמיינה אותך בדרך חזרה הביתה באותו יום ראשון הנורא. חלמתי שאתה פצוע ואתה עם גבס בכל היד. עמדת מולי ואני באתי אליך מהר כמו באותו יום ראשון ורציתי לדבר איתך. כמובן ששוב היה לך חיוך גדול ורחב, אמרת לי "ראית מה זה, עכשיו אני לא יכול לעשן עם היד ככה"... ואני צחקתי, כי זה כזה מתאים לך להגיד משהו כזה, לנסות להצחיק גם ברגע כזה קשה. כמו שכשיצאת מהניתוח הראשון שלא יכולתי לחכות כבר להיכנס אליך לחדר ולראות אותך ושאלתי אותך מה שלומך אח שלי ואמרת לי "מעונן חלקית" והיה לי טוב כי הרגשתי שאתה חזק. וביום שהשתחררת מבית החולים אחרי הניתוח הראשון ובאתי לקחת אותך והרמתי את התיק שלך כדי לצאת הביתה ואתה כעסת והתעקשת איתי שאתה רוצה לסחוב אותו עד שפחדתי שתתעצבן והבאתי לך את התיק ואתה הרמת אותו - אחרי ניתוח! עד שאחת האחיות ראתה אותך ואמרה לך לתת לי לסחוב את התיק לא הסכמת לתת לי אותו. "תתייחסי אליי רגיל רחלי", אמרת לי ואני ניסיתי, ניסיתי לא להכביד עליך בשיחות האלו, קיוויתי שמשהו ממה שאמרתי נכנס אליך אבל היית היית כזה החלטי וכזה בטוח בעצמך עד שלאט לאט הרפיתי ממך... ושבוע לפני המקרה כשלקחת אותי לרכבת היו לנו כמה דקות עד שהרכבת הגיעה ודיברתי איתך שוב ואמרתי לך "שני, מה זאת אומרת פסק זמן, מה בדיוק אתה חושב לעשות?"  ואמרת לי "רחלי, את השיחות האלה עשינו כבר מיליון פעם. אתם צריכים להפסיק לפקפק בהחלטות שלי, אני לא מתכנן לשבת בבית חודשים" ואני נרגעתי כי הייתי אופטימית וידעתי שאתה יודע מה לעשות. כל מה שאמרתי לך לא הוציא ממך תגובה כזו כמו כשאמרתי לך שאבא ואמא דואגים לך. "איך את יודעת שהם דואגים לי?" אמרת לי, "אל תגידי סתם" ואני סיפרתי לך ששמעתי אותם מדברים, שמעתי שאבא רוצה לקרב אותך לבית חב"ד - הם אנשים של עשייה והוא רוצה שתעבוד איתם בינתיים בעזרה לאנשים אחרים אבל אבא לא הספיק לעשות את זה... ואז הגיעה הרכבת לת"א ואני אמרתי לך שאני חייבת ללכת ואני מצטערת, והיום כמובן שאני הורגת את עצמי על הזמן המבוזבז הזה שלא הייתי איתך אבל לא יכולתי לדעת שאלו הרגעים האחרונים שלנו יחד ושזו השיחה האחרונה שאנחנו עושים. ואז שלחתי לך את אותה הודעה מהרכבת וכתבתי לך שאני מקווה שאתה לא כועס עליי ושאני אף פעם לא אפקפק יותר בהחלטות שלך ושאני עושה את זה רק כי אכפת לי ממך וכי אתה חשוב לי מאוד וכתבת לי שאתה לא כועס בכלל עם סמיילי קטן... אבל לקח לך זמן עד שהחזרת לי תשובה ואני נלחצתי והתקשרתי למיטל ושאלתי אותה איפה אתה והיא אמרה שבדיוק נכנסת הביתה ואמרת לאבא שאני בחורה טובה... ואז כל השבוע לא הייתי לידך. במוצ"ש הגעתי הביתה והלכנו לבית קפה ואני כל כך התרגשתי כשהגעתי הביתה, עליתי למעלה ושאלתי את אבא איפה אתה והוא אמר לי שאתה למטה, תרדי אליו, ואני ירדתי והדרך הזו של שנייה וחצי במדרגות של הבית נראתה לי פתאום כל כך ארוכה. אני זוכרת שירדתי אותה מהר מהר ורק רציתי כבר לראות אותך ואתה יצאת מהבית למטה ובדיוק סגרת את הדלת ושמחתי כשראיתי אותך מגולח כי התגעגעתי לפנים היפות שלך, אבל לא רציתי לקפוץ עליך משמחה כדי לא להביך אותך אז הייתי מאופקת ורק אמרתי לך שיפה לך, ואתה חייכת חיוך רחב וביישן, כמו של ילד, ואמרת לי "כן יפה לי?" ועלינו יחד לבית וישבת על הספה בסלון והצעתי לך קרוסון ולא רצית והסתכלת בטלוויזיה. היום אני יודעת שלא ראית כלום, אבל אני באותו רגע שמחתי כי חשבתי שזה הסוף של תקופה מזעזעת, של שלוש שנים נוראיות.

אז מסתבר שזה אכן היה רק סוף, אבל הסוף לאופטימיות ולתקווה שכל הזמן הייתה לי בשבילך אח שלי. ועכשיו ראש חודש אדר ושוב עוד מעט יש יום הולדת למיטל ויום הולדת לאמא וחג פורים. שלוש שנים שלא היה לנו פורים שמח בבית ולא יהיה עוד לעולם שמח כמו שהיה איתך.

שני אח שלי, אני מאמצת את הדברים של אבא שלנו שהוא אמר לך, מאמצת אותם חזק חזק. אני תמיד ממשיכה קדימה, לא משנה מה יהיה, אני לא בוחרת איך למות אבל אני כן בוחרת עכשיו איך לחיות - אני בוחרת לחיות עם תקווה, לחיות עם אופטימיות, לחיות בלי להישבר. אני בוחרת לחיות עם הדמות שלך מולי, בליבי, בראש שלי ובכל נשימה שיש לי ואני מבטיחה לך כמו שאמרתי לאבא אתמול שהילדים שיהיו לי בע"ה יכירו איזה דוד נפלא היה להם. אני לעולם לא אדחיק ולעולם לא אשכח אותך אח יקר שלי. אתה הדבר הכי מדהים שאלוהים נתן לי ולמשפחה שלנו וכנראה בגלל זה הוא מהר לקח אותך חזרה אליו. לא התאמת לעולם הזה אח שלי. היית טוב מדי בשבילו.
חבל לי על כל מי שלא הכיר אותך שני. חבל לי מאוד.

ראש חודש אדר. אתמול לא הצלחתי להגיד לך כלום. מה שאמא אמרה לך מתחת לדמעות מילא הכל. מקווה שעכשיו הצלחתי להגיד יותר (גם אם קצת יצא מבולבל ...). מקווה שאתה מבין מה היית בשבילי אח יקר שלי.

אוהבת אותך המון.
רחלי.

אתמול שמעתי את המשפט הזה וישר חשבתי עליך, כל כך צעיר אך כל כך מבוגר ברוח.
יום לפני דיברנו על זה , כשאמרת לי שאתה מרגיש קשיש אמרתי לך זה לא הגיל זה הרוח, ואתה הנהנת. 

ידעת יותר מכולם על העולם הזה, ראית יותר , הרגשת שאין לך מה לחפש כאן , לא פה האושר שלך. ואתה רק בן 26. לא הבנתי איך בחור בגיל שלך נסגר ככה בעולם כזה אחרי שהיית בארה"ב, דרום אמריקה, מוקף תמיד בחבר'ה ואוהב לבלות, לא הבנתי מה קרה לשני שלנו שפתאום השתנה כל כך . מדבר על משמעות החיים, שצריך לחפש למה אנחנו כאן , אמרת מי שלא מחפש הוא ראש קטן ואנחנו לא הסכמנו. היתה לך השקפה שונה על החיים , האמנת שבעשיית מצוות , נתינת תרומות , עזרה לזולת אתה משנה משהו אצלך ובעולם כולו. עשית הכל מהלב , מהרוח, החיוך שלך תמיד היה אמיתי גם אם העיניים היו כבר עצובות כל כך. אני יכולה לדבר עליך שעות, ימים, שנים, כל כך הרבה סיפורים יש שעדיין שלא סופרו, הייתי רוצה להעביר לעולם משהו ממך , להמשיך את קיומך אכשהו ואני לא יודעת איך.
מי שהכיר יודע , אך מה עם מי שלא...

אתה רק בן 26 כל כך קטן אך גדול מהחיים. מחר אבוא לבקר אותך, כל חודש אני מחכה ליום הזה , שם זה אני ואתה כמו פעם אך ממש לא אותו דבר. הייתי רוצה סימן ממך , לדעת שהכל בסדר, שאתה חושב עלינו לפעמים ומתגעגע לצחוקים שלנו, לימי שישי, לשאלות שלי ושל רחלי , לשיחות שלך עם עופר על ספורט, לפינוק ולעוף עם תפוחי אדמה של אמא שאתה הכי אוהב, לחבר שלך אבא, לו סיפרת הכל. הייתי רוצה לדעת אם זה אתה שמוחה לי את הדמעות ואומר לי קומי אל תשתקעי, אם זה אתה שמצליח להרדים אותי כל לילה כי אין לי מושג איך אני עושה את זה. אתה שנותן לי כח לצחוק כמו תמיד ולחייך כאילו לא היה מאום. האם זה אתה שנותן לי את התמונה הזו במוחי שבה אתה רק מחייך , האם זה הסימן??

כל כך הרבה שאלות, כל כך הרבה , ואני לא מצליחה להבין מה היה.
מה שאני מבינה מחדש, זה אתה שני שלא אראה לעולם...

תחזור אליי אכשהו , לא אכפת לי איך.
עכשיו כבר אין לך גיל אתה רק רוח...

אני אוהבת אותך יותר מהחיים עצמם.

אני חושבת שסוף סוף הבנתי מה הכי קשה לי בכל הסיפור הזה. רק חושבת.
עד עכשיו אמנם לא דיברנו אבל היתה לי את האפשרות להתפלל עבורך, לקוות עבורך, לשאול לשלומך, ולדאוג לך מרחוק. אפילו שלא היינו בקשר היית פה בעולם והיית קיים. הרגיע אותי שאנו תחת אותם השמיים על אותה פיסת אדמה.
אבל עכשיו...
אנחנו לא תחת אותם השמיים. אני מתחת אך אתה בתוכם ואתה כבר לא על האדמה. אם אפסיק להתעסק בזכרון שלך כבר כלום לא יישאר לי. ואני כותבת את זה ובוכה כי אני לא מאמיניה שאני כבר לא יכולה להתפלל שתבריא, תתחתן, תהיה מאושר, תביא ילדים. שי שלי כואב לי שאתה לא כאן והרבה זמן שלא בכיתי אבל אני נכנעת. אין לי כח להיות חזקה.

כשרק חלית התקשרתי לרב וביקשתי שיברך אותך והוא אמר "אסור לך לבכות זה קושר ביניכם" אז השתדלתי להפסיק והוא אמר לי לקרוא תהילים.  וכשהלכת שוב התקשרתי אליו שיברך אותך וגם אז הוא אמר "אסור לך לבכות זה לא עושה לו  טוב" אז אסור לי אף פעם לבכות.
פעם מיטל אמרה "לנו מותר לך אסור" היא התכוונה שלה מותר להיכנס לסיפור שלך עמוק אבל לי, לטובתי, אסור. למרות שזה צרם לי ידעתי שהיא צודקת אבל שי איך אפשר?!
מי כמוני רוצה לשכוח?! אני מתה שכבר תצא לי מהדם ותעזוב אותי בשקט! אתה כל הזמן בראש ואני מצליחה לפעמים להוביל את זה למקומות נעימים של נוסטלגיה ישנה אבל אתה הווה כ"כ עצום שאתה כבר מסתיר לי דברים.
אני יודעת שגם אתה לא רוצה את זה בשבילי. אני יודעת שאתה רואה אותי וחושב כמה חבל שאני עוד תקועה ובטח בא לך להגיד ולצעוק עליי כמו פעם ולחנך אותי "ג'סיקה תחיי את החיים שלך, אל תדאגי לי אני אהיה בסדר" אז תבוא ותגיד לי את זה!
אני הבנתי את המסר שלך מלפני כמה ימים. בחלום הגעת אליי לבית לערב שבת לא דיברת מילה, וגם לא העזתי לפנות אליך כי היית כ"כ רציני. כל אחד פנה לישון במקומות שונים וכשרציתי לפנות אליך לומר לילה טוב סגרת לי את הדלת בפנים. והבנתי בדיוק מה אתה רוצה. אתה רוצה שאעזוב אותך לטובתי אסגור עליך את הדלת של הזיכרונות, הלב והראש ואמשיך הלאה. גם אני רוצה אבל זה קצת יותר קשה ממה שאתה חושב.
ומה אתה מתפלא כ"כ?! אתה רואה כמה נכנסים לכאן אנשים שכמעט לא הכירו אותך וגם כאלו שבכלל לא הכירו וממשיכים לכתוב כמה שהם קשורים אליך. אז מה אני אגיד?...
כל הזמן היית מנסה להגיד לי שאולי כדי שננתק את הקשר כשהיית חולה. למה אני צריכה להשקיע את הזמן שלי עליך ושאתה לא מבין מה אני בכלל עושה כאן ומה אני בכלל מוצאת לידך...
אבל כמה אפשר להגיד לך ששי, עדיף שתשתוק. לא מתחשק לי להסביר לך שאני מרגישה כמו אמא ואני לא יכולה להשאיר אותך לבד ואני לא רוצה להגיד לך עוד אלף פעמים שזה לא מקשה עליי ואני עושה את זה מכל הלב וכמה שאני תורמת בעצם אתה נותן לי יותר.
אני כאן וזהו.
אבל זה כבר לא אותו הדבר נכון?.. אז אני צריכה ללמוד איך מרפים... כמו שאתה עשית פעם.
כשהתחלתי להתחזק אתה גם ידעת להרפות. הבנת שאצטרך לבקר פחות ולדבר פחות כבר לא הייתי זמינה כל היום, היו לי שיעורים והרצאות אבל תמיד היית זמין בשבילי גם באחת בלילה. היית מתעורר מהצלצול ומתקשר חזרה והייתי משחקת אותה "מה אתה ישן?" ואף פעם לא אמרת שכן ושאתה חוזר לישון. "פשוט פתחתי את העיניים סתם ככה ואני רואה ג'סיקה על הצג" כן בטח... תמיד היית שם בשבילי ובגלל זה אני רוצה להיות כאן זמינה שאם אי פעם תרצה לבקר תראה שזה אפשרי ושלא שכחתי. שלא תעדיף ללכת למישהו אחר.
אז עד שאני אשכח אני זמינה ואתה יכול לקפוץ לבקר. החלומות שלי תמיד פתוחים להצעות...

כואב לזכור וכואב לשכוח

כואב לצחוק וכואב לבכות

כואב לדבר וכואב לשתוק

כואב לעמוד וכואב לשבת

כואב לנשום וכואב המחנק

כואב להרגיש וכואב להדחיק

כואב להיות חזקה וכואב להישבר

כואב לישון וכואב להתעורר

כואב ליפול וכואב להמשיך ללכת

כואב לדעת אבל בעצם לא-לדעת

כואב להיות אבל בעצם לא להיות

כואב. כואב הכל.

וכל מה שאני זוכרת,

כל מה שנשאר,

זה דבר אחד ויחיד

- אתה לא כאן כבר...

שני היקר, בימים האחרונים למדתי למבחן אז לא הספקתי להיכנס כל כך לאתר שלך. ופתאום אחרי המבחן הרגשתי שזה חסר לי כל כך. כאילו פה אתה ממשיך לחיות. פה אתה נוכח, במילים, בתמונות, בשירים - הכל פה זה אתה. ואני מפחדת כל כך שזה ידעך, שאני אמצא את עצמי כותבת עליך פחות ומדברת עליך פחות ומסתכלת בתמונות שלך פחות. אני מפחדת שאנשים אחרים ישכחו אותך. אני מפחדת כי אז באמת לא תהיה פה כבר, לא תהיה במציאות שלנו, כי בלב עמוק אין שנייה אחת שאתה לא נמצא. ואני אפילו לא מסוגלת להגיד את המילה מוות, כי דרך האתר הזה ודרך הסיפורים הנפלאים שאנשים ממשיכים לספר עליך אתה לא מת לעולם.
והיום בגלל המבחן הבנתי עד כמה אני כבר לא מדברת באותה שפה כמו כולם. כולם המשיכו לדבר רגיל אבל אני כבר לא וזה צורם לי כל כך שאני לא נמצאת במקום הזה יותר... אני עדיין מבינה את השפה הזו אבל רק מעמידה פנים שהיא שלי. זו כבר שפה זרה לי... והמחשבות נודדות תוך כדי הלימודים ואני קוראת עוד כמה משפטים ושוב, הנה התמונה שלך בראש ושוב מתאמצת וזה לוקח שעות לגמור לקרוא כמה דפים. ואני שואלת את עצמי בשביל מה... החיים כל כך קצרים גם ככה... ונזכרתי איך שמחת לשמוע כשהתקבלתי לתואר השני, אמרת שזה ממש אירוע, כשתסיימי זה יהיה בכלל וואו... אבל אתה כבר לא תהיה לידי שני כשאסיים את התואר, אז זה כבר בחיים לא יהיה כל כך וואו... איך בתואר הראשון באת אליי מבר-אילן עד באר שבע כדי להיות איתי בטקס ובאת מהרכבת ונכנסת בשער רחוק יותר ואני הלכתי לקראתך ופספסתי את כל ההתחלה של הטקס. לא יודעת למה דאגתי לך שאולי לא תמצא את המקום... וכשקיבלתי את התואר ואמרת לי מזל טוב ואמרתי לך בקרוב אצלך שני לפני שעלית לרכבת חזרה לבר-אילן... ואתה לא ענית לי. וכשאני נזכרת במבט שהיה לך בעיניים אני חושבת שאולי כבר אז לא באמת האמנת שתסיים את התואר, אולי הרגשת...  שני אח שלי יקר, אני רוצה שתדע שכל אירוע שהיית בו לידי היה מקבל משמעות אחרת, היה הופך פתאום להרבה יותר חשוב, היה הרבה יותר מהנה. ביום ההולדת האחרון שלי באתם אליי אתה ומיטל באוטובוס מירושלים והלכנו למסעדה ואני הכי שמחתי בעולם. ומיטל התקשרה אליי בדרך ואמרה לי בצחוק שאתה לא בא ואני כל כך התאכזבתי ואתה יודע שימי הולדת אף פעם לא היו בשבילי עניין גדול. אבל יום ההולדת האחרון שלי היה הכי כיפי בעולם כי אתה ישבת לידי בשולחן. ואני שמחתי רק על זה שאתה בא אליי לת"א, שאתה יוצא איתנו ועושה כזה מאמץ לשמח אותי וכל כך הערכתי אותך על זה. חיפשתי מסעדה כשרה ומצאתי מסעדה גלאט כשר ושמחתי שכל כך נהנית מהאוכל. אני זוכרת ששאלתי אותך מה ההבדל בין כשר לגלאט כשר, כן שני, שוב סתם כדי לשאול... לנסות לדבר איתך... וכשנפגשנו מחוץ למסעדה נתתי לך נשיקה ואמרתי לך שלאחיות מותר כי כבר היית עם זקן ואתה אמרת שאתה לא יודע, אתה צריך לבדוק והלכה זו הלכה וזה כאב לי כל כך שהנה אנחנו מתרחקים עוד אבל כיבדתי את ההחלטה שלך ובמוצאי כיפור אני ומיטל כבר שלחנו לך נשיקה באוויר ואמרנו לך "גמר חתימה טובה" ואתה חייכת חזרה... ואני מרגישה כאילו כל החודשים האחרונים היו מעין פרידה שלי ממך - פרידה מהנשיקות שלך, מהשיחות שלי איתך, מהצחוק שלך. פרידה מהנוכחות הפיזית שלך איתנו. אבל רק הפיזית.
בכל מישור אחר אתה ממשיך להתקיים תמיד ולא יוצא מנשמתי.
את זה כבר אף אחד לא יקח ממני לעולם!
שלך תמיד, 
רחלי.
 

שני שלי, לאט לאט אני פחות כותבת באתר אולי כי אני מבלבלת לך תשכל בלב (:
פתאום המילים כל כך חסרות משמעות כשאתה לא פה. תמיד הייתי פטפטנית גדולה במיוחד איתך , אתה רוב הזמן הקשבת לי . ראיתי את הסרט שעשיתי כשחזרנו אני , אמא ורחלי מברצלונה וכמובן אתה באת לקחת אותנו וכל הדרך אני ורחלי מספרות איך היה וצילמתי הכל וכל פעם שאתה רצית להשחיל מילה , השתקתי אותך ולא נתתי או שכשאמרת "אפשר שגם אני אספר איך היה השבוע שלי" אני אמרתי  "לא אי אפשר" וצחקתי. אתה כבר היית רגיל אליי זה בסדר(:
שני יקר, עכשיו בא לי אני לשתוק , לשתוק כל כך הרבה כדי לתת לך את זכות הדיבור שתאמר לי למה, איפה אתה, מתי אתה חוזר, איך אצלך עוברים הימים , האם כמו בחלומות של כולנו אתה צוחק שם למעלה, איך המשפחה החדשה שלך , אני רוצה לשמוע הכל.

הזמן ממש לא מרפא זה שקר גמור. הזמן הופך הכל להרבה יותר קשה , כי הגעגועים כל כך חזקים שלפעמים נדמה שהלב מתפוצץ. הכל חסר לי , כי אתה עבורי זה הכל עכשיו. צובע לי את העולם... הצחוק היפה שלך, העיניים הטהורות, הקול הבטוח שלך שאומר "הכל בסדר" כל הזמן, הכניסה שלך בדלת ואיך כולנו שמחים. לפעמים אני נעמדת מול הדלת שלך בבית  למטה ובא לי להעיר אותך מעבר לדלת. פעם היית ישן כל כך הרבה. נזכרתי איך זה עיצבן אותנו שאמא נלחצה שלא אכלת או שתית ואתה ישן לך עד 15.00 . כשהיית עולה , ברוגע האופייני לך, אמא כולה לחוצה ומסבירה לך שזה לא בריא ואתה לא מבין על מה המהומה.

הלוואי והייתי יכולה להעיר אותך, אחי הגדול.

מתגעגעת ואתגעגע כל חיי. 

הלילה שוב חלמתי עליך. חלמתי שוב שאתה חי ואתה אחרי המחלה ואתה בריא ואתה עומד איתנו וכל המשפחה ביחד ואני שוב מרגישה שלמה כמו פעם ואתה יושב מול הטלוויזיה וצוחק. ואז קמת למטבח וצלעת קצת ברגל אז שאלתי אותך למה אתה צולע ואמרת שזה בגלל כל הכדורים שאתה לוקח בגלל המחלה שהייתה לך אבל אני אמרתי לך "לא שני, זה כי נהיית בטטת כורסא, כמה אפשר כבר לראות טלוויזיה..." ואז צחקנו יחד שנינו. ואני כל כך התגעגעתי, עוד הרבה מלפני המקרה, לראות אותך סתם רואה טלוויזיה וצוחק כמו תמיד. אהבתי כל כך לשמוע אותך צוחק. אני מתגעגעת לימי שישי שהיינו יושבים אני, אתה ומיטל ורואים עוד פרק של סיינפלד ועוד פרק של סיינפלד ועוד ועוד עד שנכנסת השבת ולפעמים היינו מפספסים איזה סוף של פרק אז היינו ממשיכים לראות עוד במוצ"ש...  ואין חוויה שהייתה יותר מהנה מאשר לראות טלוויזיה יחד איתך. כי כל היופי לא היה במסך. היופי היה לראות אותך נהנה וצוחק. ובשנה האחרונה כשרק התחלת לאט לאט להפסיק לראות זה היה כל כך חסר ואמא הייתה שואלת לפעמים איפה שני, אולי תרדו למטה ותגידו לו, אולי הוא גם רוצה לראות. אבל אתה כבר ראית טלוויזיה פחות ופחות עד שהפסקת. וזה כבר בחיים לא יהיה אותו דבר בשבילי, אפילו החוויה הקטנה הזו של לראות טלוויזיה. לא יודעת איך אוכל לראות סיינפלד בלעדיך.
והלילה ראיתי אותך שוב חי לידי אח שלי. אבל נאלצתי שוב להתעורר.
וככה במקום סיוטי לילה יש לי כבר סיוטי בוקר. כל בוקר מחדש לקבל מכה חזקה בבטן ואז צריך להמשיך את היום עם הכאבים. ואני צריכה עוד כוחות אח שלי, אני צריכה שתתן לי עוד הרבה. כי תבין שאני כבר לא ממשיכה יותר לבד את היום, אני כל בוקר לוקחת אותך איתי והולכת. ואתה עולם ומלואו. ואני לא רגילה ללכת ככה איתך עליי. וזה כמו ללמוד ללכת מחדש. הולכים ואז נופלים ואז קמים ושוב נופלים ואני יודעת שאני יכולה ללמוד ללכת ככה יחד איתך אח שלי, אני ראיתי את אמא עושה את זה כל החיים עם אח שלה. אני יכולה ללמוד ללכת ככה אבל אני כל החיים אצלע. בחיים לא אצליח ללכת זקוף יותר כמו פעם. זה פשוט משא כבד מדי לסחוב.
מתגעגעת עד אין קץ!!!
רחלי.

שני,
הלילה הייתה לי זכות,
הלילה חלמתי עליך.
חודשיים ואחד עשרה ימים שאתה יום יום במודעות שלי. שאני חושבת עליך בכל דבר שאני עושה.
כשאני צוחקת לפתע אני נזכרת בך ותחושת חלל מציפה אותי.
כשאני שומעת שירים ישר אני מקשרת אותם אליך- למי שאתה, לרגשות שלך.
נכון, לא הכרנו ממש.
אין לי סיפורים רבים ומדהימים לספר עליך כמו שאני שומעת וקוראת כמעט כל יום. (שאת חלקם שמעתי גם הרבה לפני).

אני נזכרת באותו ערב בכותל בערב יום הכיפורים. שעת נסיעה אחת לירושלים הספיקה לי להבין עוד באותו רגע איזה בן אדם מקסים אתה.
כ"כ שמחתי בשביל מיטל שיש לה אח כזה, כ"כ שמחתי בשביל מי שתתחתן איתך שהצליחה למצוא אדם כזה. זה מה שחשבתי כשסגרתי את דלת המכונית ב4 בבוקר כשהורדתם אותי בבית.
אני לא מצליחה להוציא מהראש את ההסברים המפורטים שלך כששאלתי שאלות טיפשיות שלא היה לי מושג בהם. ואתה, האח הגדול של החברה הכי טובה שלי מסביר, מוודא שהבנתי ונותן דוגמאות בצורה הכי אמיתית שאפשר. כ"כ הערכתי את זה.
ולפני שנכנסנו לכותל איך היה לך ברור שאתה נותן לי את אחד מהספרים שהבאת למיטל ולך ושוב מסביר מה קוראים ולמה.
כ"כ התרגשתי.

והלילה צצת לי בחלום.
בלי הזקן
מדבר איתי ועם מיטל, משטתה וצוחק וצוחק.
ואני זוכרת שאמרתי למיטל הוא חוזר לעצמו ככה הוא יהיה תמיד..!

שני,
אז אולי תמיד בשבילך אני אהיה חברה של אחותך אבל אתה בשבילי כבר הרבה הרבה זמן (עוד לפני המקרה) יותר, הרבה יותר. אדם מדהים. 
ואני מרגישה את החסרון שלך כ"כ.

חודשיים ואחד עשרה ימים שלכל דבר יש משמעות שונה.
פתאום דרכך יש משמעות לכל דבר...

שבוע שעבר היו לי כמה ימים ללא אינטרנט. אלה היו הימים הכי שלוים שלי בזמו האחרון.
לא הייתה לי את האפשרות להביט בך, לכתוב או לקרוא עליך והיו לי כמה ימים שבהם לא טבעתי כל יום מחדש. הבטחתי לעצמי שאני חייבת לייחד לי ימים בהם לא אביט בך... אין לי ברירה. זה או זה או לחיות את הכאב ואני כבר לא נושאת בזה.
לפעמים אני כועסת על עצמי. פעם מוות היה בשבילי דבר כל כך בנאלי , הייתי שומעת על מישהו שהלך ואומרת "אז למה להיות עצובים? צריך לשמוח בשבילו הוא במקום יותר טוב עכשיו" ושונאת את כל מי שצועק בהלוויות ומרגישה צביעות סביבי. כולם מחפשים איך הם היו קשורים לזה שעכשיו קוברים אותו (אבל אני לא מדברת על אלה שהיו קרובים באמת).
אני יודעת שזה נשמע מגעיל אבל כה אני בעניין הזה. זה החוסן שפיתחתי מגיל 3 וחצי שמת לי המת הראשון שלי בחיים. ומאז (כמעט) ולא הייתי מופתעת משום מוות או לפחות לא בוכה כי ככה. בן אדם שמת- מת. ולא יותר מזה.

אבל אתה זה משהו אחר.

עליך כן הופתעתי, כן כאבתי, בכיתי, אבל אני לא יכולה לצעוק!
אני לא משפחה, לא חברה, לא קרובה, לא שכנה, אבל אני חושבת שנשארת לי הזכות לצעוק כי אני כן או לפחות הייתי קרובה בלב. אז למה אני לא שמחה בשבילך?!
אני מנסה להבין איפה השיבוש שלי במחשבה. למה עליך אני לא אומרת "למה לצעוק. הוא במקום יותר טוב עכשיו". אולי זה בגלל שתמיד ציפיתי לראות אותך מגשים את החלומות שלך.
לפעמים הייתי חושבת שאולי תכיר את אחת החברות שלי מבר אילן, כ"כ רציתי בשבילך טוב...
כ"כ מעצבן אותי שכל השורות האלה נכתבו ועדיין לא ברור מה בעצם אני רוצה להגיד!

אני זוכרת באחת הפעמים שהגעתי,  אתה כבר היית עם קרחת. והבטחתי לעצמי שלא אראה לך תגובה משונה. זה היה הרבה זמן שלא התראנו והבטחתי שאביא לך חיבוק. התעכבתי בדרך אז כבר חשבתי להפתיע אותך וכשהתקשרת לשאול איפה אני אמרתי לך שהקפיצו אותי מהצבא ואני כבר בדרך חזרה ושמעו עליך שהתבאסת. הרגשתי רע שאני עושה לך את זה אבל מאד רציתי לעשות לך הפתעה.
בסוף הופעתי אצלכם בבית. אתה ישבת בספה מבואס אחרי טיפולים... אמא שלך הייתה וראיתי אותך בלי שיער אבל זה כאילו שלא ראיתי כלום, רגילה לגמרי. ואולי לא הייתי כ"כ רגילה כי התאמצתי להסתכל לך ישר בעיניים. גם לא סנטימטר מעל. אבל אתה הסתכלת גם לתוך העישונים ממש כאילו עוזר לי במשימה. התקרבתי להגיד לך שלום וקראת אליי "אל תתקרבי , אני קצת מצונן". לא הרגשתי מבויישת כי הבנתי מאיפה זה בא וכיבדתי את זה. אני חושבת שידעת את מה שיש לי בראש ורצית לחסוך ממני העמדת פנים ואולי גם קצת התביישת מאמא שלך. אני לא יודעת...
ישבנו לראות טלווזיה. ואתה לא ידעת (ואולי בעצם כן כי אתה כ"כ חכם ובטוח שתיארת לעצמך שזה מה שקורה) אבל פזלתי לכיוון שלך להסתכל עליך מהצד. להתרגל.
אבל אח"כ כשישבנו לבד אמרת לי "את זוכרת שהבטחת לי חיבוק?" עניתי שכן. ואמרת  "אז אני רוצה אותו עכשיו"- אז חיבקתי אותך חזק, חזק ונתתי לך גם נשיקה בראש... בקרחת. 

נורא רציתי לחזק אותך ולתת לך כוחות. רשמתי לך את המילים של השיר "הרבה פנים" והבאת לך דיסקית שרשום עליה "פעם לוחם תמיד לוחם, בהמון הערכה ג'סיקה" הערכת את זה מאד. ויותר מאוחר לקחת את זה איתך לבר אילן.

באיזור יום ההולדת שלי גם באתי אליכם. קנית לי מתנה - ערכת קרמים. האשמת את המוכרת בבחירת המתנה "אמרתי לה מתנה לבחורה אז זה מה שהיא נתנה לי" היה נראה שהמצב מביך אותך קצת, לקנות לי מתנה.. זה בכלל לא היה קשר של מתנות ודובים ושטויות זה היה כל כך רחוק מאתנו. אבל בכל זאת הבאת. עד היום הקרמים אצלי. עוד נשאר מהם משהו אבל אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להשתמש בהם שוב. זה יהיה כמו לבזבז משהו שעוד שנשאר לי ממך.

בשבוע שעבר הייתי בשתי הלוויות רצופות. ואני כל כך טכנית בהלוויות. חשבתי על זה שלא הייתי בהלוויה שלך. לא שמעתי את ההספד...

הפעם האחרונה שלקחת אותי לדירה שלי בת"א הייתה כשהיינו יחד כל המשפחה בחתונה ולא היה לי איך לחזור לדירה. ואתה לא דאגת בכלל וגם אני לא כי סמכתי עליך. רק אמרת שאין בעיה נחזיר אותך ובכלל לא ידעת את הדרך והתבלבלת. לקח לנו המון זמן להגיע וכבר הייתי לחוצה כל כך והרגשתי לא טוב שבכלל אני מתעקשת לחזור לת"א ולא לחזור איתכם לבית שמש ואתה צריך לקום לסליחות עוד מעט ואחר כך יש לך יום עבודה שלם ואתה צריך להיות ערני. אבל זה רק אני... אתה היית כרגיל כל כך רגוע. "אז לא נישן לילה אחד אז מה?" "נכנסנו בדרך לא נכונה נסתובב ונגיע לדרך הנכונה..." - הכל בשלווה גמורה, כאילו כלום לא הלחיץ אותך יותר. ובסוף לא ישנת כל הלילה. וכשהגענו כל כך בירכתי אותך ואמרתי לך כל הכבוד, כל הכבוד אח שלי אמרתי ואתה כרגיל מחייך בצניעות. אף פעם לא מתלונן על כלום. ואני אפילו לא יודעת איך הצלחת להעביר את היום בלי שינה. אפילו לא ויתרת והלכת בכל זאת לסליחות ואני חשבתי שאולי הלילה רק לא תלך כי יותר חשוב שתהיה ערני בעבודה, אבל אתה לא ראית את זה ככה. לא ויתרת על אף תפילה. לא ויתרת על נתינה לא לי, לא לאלוהים ולא לאף אחד מהאנשים שהכרת. ומה נתת לעצמך אח יקר שלי? וכשרק עברתי לת"א אני זוכרת שבאת אליי והבאת לי כל מיני דברים קטנים למחשב (שעוד לא הגיע אפילו..), אמרת שאלו דברים מעצבנים כאלו אבל חשובים שאחרי שאתה קונה מחשב אתה נזכר שאין לך... ואתה זכרת להביא לי אותם מבלי שאפילו ביקשתי. ולי זה היה נראה הדבר הכי מקסים בעולם שאי פעם עשו בשבילי.
והיום אני נמצאת בבית שמש הרבה יותר ות"א כבר לא מה שהייתה פעם בשבילי. ויש לי פתאום חיבור כל כך גדול לעיר הזו בית שמש, חיבור דרכך. ובא לי לגעת באדמה, להרגיש את האוויר, ללכת במדרכות שהלכת עליהם, לגעת במקומות שנגעת בהם, שהכרת, שהרחת, שאהבת.
כאילו ככה אני מרגישה אותך. 
שני אח שלי, אני עוברת עוד בוקר של בכי.
בחיים לא חשבתי שאפשר לנשום באותו אוויר שאתה כבר לא נושם בו...
אח יקר שלי, תודה על שנים טובות כל כך של ביטחון ורגיעה לצידך.
אוהבת לנצח,
רחלי.

שמעתי את השיר של אלטון ג'ון שהוא כתב על דניאל אחיו והפזמון פשוט התחבר לי אליך, שני...

Shani my brother you are older than me
Do you still feel the pain of the scars that won't heal
Your eyes have died but you see more than I
Shani you're a star in the face of the sky